הביטו רגע בתמונה בראש העמוד הזה. זו תחנת הרכבת של פינהאו, עיירה הנמצאת כמה עשרות קילומטרים מפורטו, במעלה נהר הדואורו. מצד ימין אנו רואים אריחי חרסינה מצויירים בכחול המשמשים לעיטור, נפוצים בכל פורטוגל והם חלק מהתרבות המקומית. האריחים בתחנה מתארים סצינות מחיי הכורמים בעמק הדואורו. מצד ימין לאזולז’ו (כך נקראים עיטורי החרסינה הללו), ניתן לראות את הטופוגרפיה ההררית של עמק הדואורו, המחייבת עבודת ידיים לא ממוכנת בטיפול ב-350,000 הדונם של הכרמים בעמק, אזור היין המוכרז הראשון בעולם (למבט נוסף על התחנה ושלל העיטורים שבה – גוגל Street View מאפשר לבחון אותם היטב).
הסיפור של יין הפורט, המיוצר רשמית אך ורק בחבל הדואורו, הוא דוגמה לא רעה לניצול הזדמנויות בתנאים משתנים של סוחרי יין אנגלים, חקלאי העמק וספנים פורטוגזים מפורטו, שנתנו למונח “אופורטוניזם” את שמו. הם ישבו בנמל והיו מוכנים להפליג להיכן שמשתלם.
האנגלים מאוד אוהבים יין. לדאבון ליבם, ברחבי הממלכה המאוחדת לא ניתן לגדל ענבים. בטח לא בהשוואה ליריבה הנצחית צרפת, שיינותיה נודעו בעולם כולו. במאה ה-17 היו האנגלים והצרפתים מסובכים במלחמות בלתי נגמרות, כשהצי הבריטי אוכף מצור על הנמלים בצרפת, לצערם של כל הג’נטלמנים המכובדים במועדונים של לונדון. היכן שיש צורך יש גם הזדמנות, וסוחרי יין בריטיים הגיעו לפורטו, בצפון פורטוגל, בחפשם אחר מקורות ליין. וכאן התגלתה בעיה אחרת: היינות שנבצרו מכרמי עמק הדואורו, הקר מאוד בחורף והלוהט והיבש בקיץ, בדיוק כמו שענבי יין דורשים, היו סבירים לשתיה בבתי המרזח של פורטו. הובלתם לאנגליה בספינות מפרש איטיות גרמה לאחוזי פחת מופרזים -בחלק לא קטן מהחביות היין פשוט התקלקל בדרך.
ואז מישהו עלה על רעיון שנוסה קודם באחד המנזרים בעמק: אם מוסיפים ליין ברנדי עוד בזמן תהליך התסיסה, לפני שכל הסוכרים הפכו לאלכוהול, התסיסה נעצרת ואנו מקבלים יין טעים מאוד, מתוק מאוד (כי לא כל הסוכר הפך לאלכוהול) ומשכר מאוד, עם קרוב ל-20% אלכוהול. וכמובן, פותרים את הבעיה שהיתה העילה לתרגיל מהתחלה – היין יהיה עכשיו עמיד מאוד בתלאות הדרך. למעשה, יין פורט, המתוק והאלכוהולי, שני גורמים משמריפם טבעיים, נשמר היטב גם שבועות לאחר שפותחים את הבקבוק.
והנה, בעזרת סוחרי היין הבריטיים והמלחמה מול צרפת, גילו בעמק הדואורו שהם יכולים לייצר בו את המוצר הייחודי המבוקש מאוד באימפריה שמעבר לים. לקווינטות, כמו שמכונים הייקבים הקטנים והמשפחתיים באופיים, היתה עדנה.
וכך עובדת המערכת, פחות או יותר מאז: החוות הקטנות מטפלות בכרמים באופן ידני – הם נטועים על טרסות תלולות וגם היום אי אפשר אחרת. הענבים נדרכים – היום כבר לא ברגליים – ומועברים בחביות קטנות על סירות נהר שטוחות הקרויות barcos rabelos לעיר הנמל, לצורך ייצור, המשך יישון ושיווק היין. ומאחר והכנסיה הקתולית בפורטו, נמל הייצוא, דרשה את חלקה במסים מהאופרציה הרווחית, נבנו מרבית ייקבי היישון ומערכות הייצור בצד השני של נהר הדואורו, מול השפך, בעיר וילה נובה דה גאיה. אופורטוניזם, לא?
מרבית מותגי הפורט עד היום נושאים שמות אנגליים, והיין נשתה באנגליה יותר מכל מקום אחר. הוא מקובל כיין קינוח במשפחת המלוכה ובארוחות רשמיות, וכאשר חפצים בצבא הבריטי להרים כוס לחיי המלכה, יש לעשות זאת רק עם כוסית של פורט.
התנאים הקשים בעמק הדואורו, לגידול ייצור והובלה, הם שגם נותנים ליין את טעמו המיוחד. הוא מיוצר מכמה עשרות זני ענבים, חמישה מהם נפוצים רק בעמק. הגפנים הגדלות על הטרסות מעמיקות שורשים יותר מגפן רגילה, ומפיקות בממוצע כמחצית מכמות הענבים לגפנים הגדלות באזורים נוחים יותר. מעט, אבל כל ענב זהב – ובאמת, הדואורו מכונה “נהר הזהב” של פורטוגל.
הדרך הטובה ביותר לחוות את תרבות היין, הכנסת האורחים הפורטוגזית והתנאים הייחודיים של עמק הדואורו היא בשייט נהרות על הנהר עצמו. כך, בהפלגה בתנאים של מלון 5 כוכבים, בקצב הנינוח המאפיין את האזור, עם אוכל משובח ויינות פורט שונים, נפליג במעלה ובמורד הנהר המקסים של פורטוגל. גורדון טורס מציעה כמה אפשרויות לשיוטי נהרות מקסימים כאלו, חלקם עם הדרכה בעברית:
- פורטוגל ושייט על נהר הזהב, הדואורו – עם מדריך ישראלי מומחה לאזור.
- נהר הזהב של פורטוגל.
- שייט על נהר הדואורו בפורטוגל – עם מדריך ישראלי מומחה לאזור.
- עמק הדואורו הקסום.
- פורטוגל, ספרד ועמק נהר הדואורו.