לאחרונה תפסה ליסבון מקום טוב ברשימת יעדי המטיילים הישראלים בזכות הטיסות הישירות אליה. בשיחה אקראית ששמעתי אמרה מישהי שחזרה מליסבון “עיר נחמדה אבל יש הרגשה שהיא נשארה קצת מאחור, לא בקצב של ערי בירה אחרות באירופה”. רציתי להגיד לה – אחותי, פספסת את ליסבון ביג טיים! כי זה בדיוק מה שמקסים כל כך בעיר הזאת – יש בה את כל המתחייב מעיר בירה אירופית, אבל ברחובותיה מרגישים היטב את הטעם של פעם, שעדיין פועם בחיי היומיום שלה. נעים להתחכך בשגרת הנסיעה של הליסבונאים בחשמליות הישנות, שהן עדיין רשת התחבורה המרכזית ואחד מסמליה של העיר. הכי נכון להכיר אותה בטיול ברגל ונסיעה בחשמלית. כן, יש בתי קפה חדשים מעוצבים להפליא, אבל לצידם עדיין אפשר לראות את הקיוסקים הזעירים שמוכרים בהם רק גינג’ה (Ginjinha). זהו ליקר דובדבנים שמוזגים לך, עם או בלי דובדבנים, בכוסית זכוכית קטנה.
נסו למצוא בפריז בר של שאנסונים, שפריזאים יושבים בו, לא תיירים! בליסבון הפאדו, מוסיקת הנשמה הפורטוגזית הנפלאה, חיה ובועטת, והמסעדות והברים ברובע אלפאמה ורובע שיאדו מלאים בתושבים מקומיים, שבאים להקשיב לה.
מי שרוצה להרגיש את נשמתה של פורטוגל יצא לבילוי של ארוחה ומופע במסעדת פאדו כמו “או פאיה” ברובע באיירו אלטו, שיש לה מטבח מצויין, אווירה וזמרים מוערכים.
Faia.
“קלאב דה פאדו” ברובע אלפאמה, הוא אחד ממועדוני הפאדו הטובים בליסבון ובו גם אפשר למצוא תיירים רבים. בעליו הוא נגן הגיטרה הפורטוגזי הנודע מריו פאשקו, שליווה את המפורסמים שבזמרי הפאדו וגם כתב שירים לדיוות הפאדו הנוכחית, מריזה.
Clube de Fado
חפצים מספרים סיפור
נדמה שלא היה צריך מאמץ מיוחד כדי לשמר את האווירה של ראשית המאה העשרים בקפה ברזיליירה (A Brasileira) ברובע שיאדו, הרובע הבוהמי של ליסבון, שנפתח ב-1905 (רח’ Garrett מס’ 120). כדאי להתיישב על הבר בן ה-110 שנים, להזמין קפה ולשטוף את העיניים בעיצוב הארט נובו המדהים שלו. בית הקפה היה מקום מפגש תוסס לאמנים ואינטלקטואלים בלי פרוטה בכיס, ביניהם המשורר הלאומי ויליד הרובע, פרננדו פסואה, שהרבה לשבת בו עם המשקה הקבוע שלו – אבסינת. פסל הברונזה שלו ניצב בחזית הקפה.
Cafe a Brasileira
עוד מוסד מימים עברו, שנדמה שכוחו רק הולך ומתעצם, הוא Pasteis de Belem. בית הקפה-קונדיטוריה, שנפתח ברובע בלם בשנת 1837, הוא המעוז של המעדן המתוק המפורסם של ליסבון, הפשטאיש – מצע עשוי בצק עלים ממולא בקרם וניל. הוא נמכר גם במקומות אחרים אבל אם רוצים את הדבר האמיתי באווירה המתאימה צריך לנסוע לקונדיטוריה ברובע בלם, לשבת אל השולחן באחד מחדרי בית הקפה הגדול, לפזר אבקת סוכר על הפשטאיש ולהתענג על הטעם ועל האווירה של זמנים אחרים.
Pasteis de Belem
רשת החנויות A Vida Portuguesa, לוקחת את הרטרו הליסבונאי צעד אחד גדול קדימה, כלומר אחורה. “חפצים יכולים לספר סיפורים מדהימים על חברה, על היסטוריה, על טעם, ולהאיר את זהותו של עם”, אומרים בעלי הרשת. סניף הרשת ברחוב Anchieta מס’ 11 ברובע שיאדו מספר את הסיפור והוא אחת מחנויות הנוסטלגיה היפות באירופה. על מדפי העץ יש שפע עצום של מוצרים באריזות מרהיבות “של פעם” – סבונים, צעצועי עץ, עפרונות ומחברות, כלי פורצלן, שמיוצרים ומשווקים מחדש. “רצינו ליצור מלאי של מותגים איכותיים ששרדו את שיני הזמן ומייצגים אורח חיים של עידן אחר ואת הנשמה של המדינה הזאת”. וזה מצליח להם. A Vida Portuguesa
בערים רבות משמרים ומשחזרים מקומות וחפצים שהיו ונעלמו, כדי לשמר אווירה, ניחוח וטעם מימים עברו. בליסבון רבים מהם עדיין שם, כפי שהיו, ומעניקים לאורחיה הזדמנות נדירה לחוש את עברה ונשמתה.
