החיים מסביב למקונג – מסע שייט בלאוס
דרום מזרח אסיה נפתח מזמן למטייל הישראלי, אך עבור מי שכבר הספיקו לבקר בבנגקוק, באיים, או בחלקו הדרומי והמוכר יותר של המקונג, חוויית השייט בחלקו העליון מחזירה את תחושת הפליאה מעוצמתו של אזור זה. אנו נתחיל מצ’יאנג ראי בתאילנד, בלב “משולש הזהב” הידוע לשמצה בעבר, ונפליג במורד המקונג בלאוס, מדינה הררית וביישנית, שנפתחה רק לאחרונה בפני התיירות העולמית, וחוויית הביקור בה אותנטית ומרתקת. על גדות המקונג, “האם הגדולה” של אסיה, נהר שבלעדיו ככל הנראה לאוס לא היתה קיימת, נפגוש שלל תרבויות ושבטים שיצרו פסיפס תרבויות מגוון לאורך הנהר העצום. ואם בעבר הסתמכה המדינה על הנהר כמקור מזון ותעבורה, שכמעט כל אוכלוסייתה חיה לגדותיו, הרי שכיום היא השכילה לבנות לרוחבו סכרים עצומים, שאת תפוקת החשמל מהם היא מוכרת לשכנותיה, עד כדי שסמלה הלאומי כולל היום סכר, וכינויה הנפוץ הוא “הבטריה של אסיה”. אנו נפליג על ה”צ’אמפה פנדאו”, ספינת בוטיק בעלת 14 תאים בלבד. נבקר במערות פאק או הקרירות מעל הנהר, נראה את לואנג פארבאנג על שלל המנזרים שבה, ונקפוץ לראות את בריכות הטורקיז המרהיבות של מפלי קואנג סי. השייט שלנו יסתיים בויינטניאן, הבירה הקטנה והמטריפה של המדינה המיוחדת הזו.
כאשר מפליגים במורד הנהר לכיוון העיירה פאק או (Pak Ou), ניתן לעצור בדרך לשייט קצר על סירת גומי, באחד מיובליו של נהר המקונג. מכאן, אפשר להגיע לאטרקציה המרכזית של האזור: שייט קצר בנהר נאם או (Nam Ou), המקנח בטיפוס למערות פאק או המפורסמות, על צוקי אבן הגיר המרשימים, ובהן שלל פסלוני בודהה ופינות פולחן שהצליינים העלו וטיפחו שם לאורך השנים. המפליגים בנהר נהגו לעצור כאן, להתפלל ולהגיש מנחות על מנת שדרכם תצלח.
לאוס לאורך ההיסטוריה היתה לאוס מדינה “ביישנית” ומסוגרת, חבויה בין שכנותיה הגדולות והחזקות. לצרפתים, שהחזיקו בה כחלק מאימפריית “הודו-סין” שלהם, היה פתגם מעניין לאפיון תושביה: “הווייטנאמים שותלים אורז, הקמבודים מתבוננים בו גדֵל, והלאים (תושבי לאוס) – מקשיבים לקצב צמיחתו”.המקונג – “האם הגדולה” של מזרח אסיה, מושך אליו מטיילים חובבי היסטוריה, טבע פראי ותרבות. במסלול ההררי שבחלקו העליון ניתן לפגוש ולהכיר את כל אלה ועוד.
מסלול ההפלגה ב”משולש הזהב”
העיר צ’יאנג ראי (Chiang Rai), שוכנת בצפןן תאילנד, כ- 40 ק”מ ממשולש הגבולות עם מיאנמר (בורמה) ולאוס. משולש הגבולות כונה במאה הקודמת “משולש הזהב”, מפני שבהרים ובג’ונגל סביב לו, שנשלטו על ידי ברוני סמים קשוחים, גודלו פרגי אופיום שסיפקו כמחצית מההרואין בעולם. צ’יאנג ראי, העיר הגדולה באזור, הייתה בירת התחום המסוכן והרווחי הזה. עם תום מלחמת וייטנאם, שהטילה את האזור כולו לכאוס, הצליחה ממשלת תאילנד לחסל את מרכז הפשע העולמי הזה (שעבר לאפגניסטן). כיום נותר בעיקר השם- “משולש הזהב”, וכן מוזיאון המוקדש לסחר האופיום (והנזק הנורא שהביא על עמי מזרח אסיה) והזדמנות לטייל באזור שפעם נחשב לאחד מהמסוכנים בעולם, וכיום מזכיר בקושי את קורות העבר.
צ’יאנג ראי – ארמונות ומקדשים
בעיר שנוסדה לפני כמעט 800 שנה והיתה בירתה של אימפריה, מעניין לציין דווקא שאחת האטרקציות המרכזיות היא בת 20 שנה בלבד. “המקדש הלבן” – רונג קון (Wat Rong Khun) – שוכן כ- 13 ק”מ מדרום-מערב לצ’אנג ראי, והוא אחד המקדשים הייחודיים בתאילנד כולה. המקדש ההיסטורי במקום כבר עמד להתפורר לקראת סוף המאה הקודמת, ולא נמצא מימון רשמי לשיקומו, אז אמן מקומי בשם צ’אלרמצ’אי קוסיטפיטפאט (תנסו להגיד את השם הזה שלוש פעמים ברצף…) החליט לשקם אותו על חשבונו, ובצורה ייחודית. גן של צמחיה ומים זורמים מקיף את המבנה העשוי אבן לבנה, מעוצב כמו משהו מתוך אגדה חורפית, ומצופה באינספור שברי מראות, שיוצרים מראה שאין שני לו. גם פנים המקדש לא דומה לחוויה הבודהיסטית המוכרת. תמונות ופסלים המתארים את חיי היומיום מחליפים את פסל הבודהה. לצד המקדש יש גלריה, בה אפשר לרכוש את יצירותיו של קוסיטפיטפאט, אחד האמנים החשובים החיים כיום בממלכת תאילנד. למקדש מגיעים עם כל אוטובוס הנוסע דרומה לצ’אנג מאי. פשוט מבקשים לרדת במקדש.
כ-20 ק”מ צפונית למרכז צ’יאנג ראי, על הר דוי טונג (Doi Tung), יושבים ארמונה וגניה של המלכה-האם סרינאגארינדרה. מה למלכה מבנגקוק ולאזור הגבול? היא זו שבזכותה עברו של האזור כבירת הסמים העולמית הוא עבר ולא הווה. בשנות השמונים היא פצחה בפרויקט נרחב של ייעור מחדש, בניית מערכת כבישים, חינוך והסבת החקלאות המקומית מייבול האופיום לפרחים, ירקות ופירות, קפה וטבק. חלק מפתח מהפרויקט היה פינויו של הכפר פא קלואיי – תחנת מפתח בנתיב הברחת ההרואין – בתנאים נדיבים במיוחד לתושבים, והחלפתו בארמון אליו עברה המלכה-האם לגור, כסמל של מחויבות אישית לפרויקט ולאזור. הפיתוח המוצלח של אזור הספר הנחשל הקנה לה את התואר “מיי פא לואנג” (Mae Fah Luang) – “המלכה האם השמימית”, וכך נקרא מתחם הגנים והארמון בן יותר מארבעים הדונמים, המתגאה בגן הבוטני היפה בתאילנד כולה, עם פרחים ייחודיים שעיצוב ערוגותיהם גורף פרסים בינלאומיים. הזמן הטוב ביותר לבקר בגנים הללו הוא בעונה הקרה, נובמבר עד ינואר, אז נמצאת הפריחה בשיאה.
לאט, בסגנון קולוניאלי – הפלגה על המקונג
את הנהר ניתן לחקור במגוון מסלולים המותאמים לכל כיס, החל מסירות קטנות ונטולות פינוק ועד לשייט שלנו, על צ’אמפה פנדאו, ספינת בוטיק בעלת 12 תאים בלבד, בה אפשר לשבת בניחותא על הסיפון המוצל, ללגום קוקטייל מזרח אסייתי (“סינגפור סלינג”, למשל: ג’ין, שרי הרינג, קוואנטרו, בנידיקטין, מיץ אננס ודובדבן לקישוט), וליהנות מהמאכלים המקומיים ומהנוף שברובו לא השתנה זה עשרות ומאות בשנים. ההפלגה לאורך המקונג האיטי אורכת יותר מיום אחד, בין הרים, ג’ונגל ושדות אורז.
כאשר מפליגים במורד הנהר לכיוון העיירה פאק או (Pak Ou), ניתן לעצור בדרך לשייט קצר על סירת גומי, באחד מיובליו של נהר המקונג. מכאן, אפשר להגיע לאטרקציה המרכזית של האזור: שייט קצר בנהר נאם או (Nam Ou) המקנח בטיפוס למערות פאק או המפורסמות, על צוקי אבן הגיר המרשימים, ובהן שלל פסלוני בודהה ופינות פולחן שהצליינים העלו וטיפחו שם לאורך השנים. המפליגים בנהר נהגו לעצור כאן, להתפלל ולהגיש מנחות על מנת שדרכם תצלח.
חוויה עירונית וביקור במפלים
התחנה הטבעית בתום יום השייט השני היא בעיר לואנג-פראבנג (Luang Prabang), בירת המחוז, הידועה בשל עשרות המקדשים הבודהיסטים שבה, ותהלוכות הנזירים מדי בוקר, לקבלת מנחות המזון מהתושבים המקומיים. נרד מהספינה לחלץ עצמותינו. אפשר לעשות סיבוב בעיר ב”טוק טוק” הידוע של המזרח ולטייל במרכז העיר, שזכתה להכרה כמרכז מורשת עולמית של אונסק”ו.
כ-20 ק”מ מהעיר חבויים מפלי קואנג סי (Kuang Si) המרהיבים: שורת מפלים גדולים וקטנים הזורמים בין בריכות רדודות בצבעי טורקיז, במעבה הג’ונגל, כשבחלקן אפשר לטבול וליהנות משכשוך צונן. אחר כך אפשר לסייר בחוות פרפרים גדולה ולהתבונן ביערות עצי הטיק המאפיינים את האזור.
הבטרייה של אסיה
לא רחוק היום ובו תחושת הניתוק של האזור תיעלם לגמרי – הסינים בונים עבור לאוס פרויקט של מסילת רכבת מהירה שתחבר בין לואנג פארבאנג לבירת לאוס – ויינטיאן. בהמשך ההפלגה במורד הזרם לכיוון עיר הבירה, ניתן לראות את פרויקט הענק של סכר שאיבורי (Xayaburi). מדובר באחד מ- 16 סכרים הידרו-אלקטריים הנמצאים בלאוס. המדינה, שלה אוכלוסייה מעטה שרובה כפרית, מייצאת את מרבית החשמל שהיא מייצרת לשכנותיה, וזהו חלק חשוב מהכנסותיה. בסוף המאה הקודמת החליפה המדינה את סמלה, ובסמל החדש, לצד המקדש המוזהב ואלמנטים נוספים, מופיע גם סכר – עדות לחשיבות הנושא במדינה המכונה “הבטרייה של אסיה”. התיאבון לפרויקטים נוספים גדל, ומתוך תחושת מרוץ – החלו גם תאונות, כמו זו שבגללה התמוטט חלק מסכר שהיה בתהליך בניה ב- 2018, שגררה הצפה של שטחים נרחבים וכמה עשרות הרוגים.
ישנן אטרקציות נוספות ופינות חמד מרתקות בדרך לבירה ויינטיאן, למשל העיירה באן פה טאנג (Ban Pha Tang) הנמצאת בעמק בין צוקים נישאים, ובמרכזה הר תלול מאבן גיר, והכל סביב ירוק ומרהיב. מקום נוסף שכדאי להתעכב בו הוא בקטע התלול והפראי יותר של המקונג בהמשך הדרך, שם הערוץ תלול וסלעי והנהר עצמו זורם בעוצמה ניכרת עד שאפיקו מתרחב שוב בערבות הפוריות, בואכה עיר הבירה.
ויינטיאן – בירה קטנה ומטריפה
בהשוואה לערים האולטרה-מודרניות, הצפופות והכובשות של דרום מזרח אסיה, ויינטיאן יכולה להרגיש קצת כמו עיירת פיתוח או כפר גדול. אבל במושגים של לאוס המבוישת, זהו מטרופוליס הומה ומרהיב. נעגון בעיר הבירה ונצא לראות מה היא מציעה לנו. אתר חשוב ומעניין לביקור בעיר, הוא מקדש פה תאט לואנג (Pha Tat Luang) המוזהב – סמל לאומי המשולב בסמל המדינה. המקדש מכיל, לפי המסורת, חלק משרידיו של בודהה. מורשת הסגנון הקולוניאלי הצרפתי ניכרת בארכיטקטורה, בבאגטים המשובחים ומסעדות הביסטרו הטובות, ובגרסה מקומית לשער הניצחון הפריזאי, המוקדש לגבורתם של לוחמי לאוס. בזמן מלחמת וייטנאם הקים הצפון את “נתיב הו צ’י מין” ששימש להעברת אספקה ואנשים בין ההרים והג’ונגלים מהצפון ועד לדרום, בשטחה של לאוס. האמריקנים הטילו על הג’ונגלים, ככל הנראה, יותר פצצות משספג כל אזור אחר בכל מלחמה אחרת, כולל מלחה”ע השנייה. גם העיר עצמה הופצצה כמה פעמים.
אטרקציה נוספת בבירת לאוס היא שוק הלילה, הנערך לגדות המקונג, שם תמצאו שורות של דוכנים עם גגות אדומים המוכרים מלאכות יד, בגדים ומוצרי אלקטרוניקה. בשוק יש גם משחקייה לילדים, מקדש סיני, גינת פרחים ופסל מרשים של הגיבור הלאומי, צ’או אנובונג, המצביע אל מעבר למקונג. הרוכלים מתחילים להקים את הדוכנים בסביבות שעת השקיעה, והשוק הומה במיוחד החל מסביבות השעה שמונה בערב. בשוק אפשר לקנות ציורים בסגנון בודהיסטי, משקפי שמש זולים, וחולצות טריקו עם הלוגו של חברת הבירה המקומית. רוב הרוכלים מדברים אנגלית בסיסית, דבר שיאפשר לכם לתרגל את כישורי המיקוח שלכם. תזכרו, מדובר בשוק לתיירים, ומי שמשלמים את המחיר הראשון שננקב – מגיע להם. אפילו אם אתם לא מתכוונים לקנות, השוק שווה את הביקור בשביל האווירה, הנשנושים בדוכני המזון והשקיעה המרהיבה.
המקדש העתיק של בודהה
עוד אתר בעיר, שלא כדאי להחמיץ, הוא ואט הו פרה-קאו (Haw Phra Kaew)- מקדש בודהיסטי לשעבר בן 450 שנה. כיום משמש המקום כמוזיאון לאמנות דתית. בפי המקומיים הוא עדיין מכונה “מקדשו של בודהא האזמרגד”, על שם הפסל המפורסם ששוכן כעת במתחם הארמון הגדול בבנגקוק, כשכס המלכות המוזהב שלו נשאר מיותם בויינטיאן. גם ללא גולת הכותרת הזו, הו פרא קאו שווה את הביקור, שכן המקדש הוא חלק מארמון מלכותי ישן ששרד מאות שנות מלחמה. המוזיאון מעוטר בפיתוחי עץ, דלת מרהיבה מצופה לכה מהמאה ה- 16, המעוטרת בגילופים הינדיים, וכן אוסף ייחודי של פסלי אבן מתרבות החמר הקמבודית. במוזיאון תוכלו לראות תערוכה של פסלי בודהה, חלקם מהמאה השישית לספירה. בנוסף מוצגים כאן אוצרות רבים מן התרבות הלאוטית: תופים בצורת צפרדע עשויים ברונזה, כתבי-יד הכתובים על כפות דקלים. מעקה האבן החובק את מדרגות המקדש מעוצב בצורת דרקון שראשו פונה אל הגן היפה והשלו המקיף את המבנה.
להקשיב לקצב האורז הצומח
הודו-סין, אותו חצי אי ענק בדרום מזרח אסיה והמדינות המרכיבות אותו, הוא מהאזורים המרתקים ביותר לטיול. המורשת הצרפתית, הטופוגרפיה המשתנה והעמים השונים היושבים באזור, הופכים אותו לאחד המגוונים בעולם. לאוס, שנפתחה לתיירות רק לפני כשני עשורים, טרם “התקלקלה”. הביקור בה והשייט במורד הנהר החולף בשטחה הוא חוויה עשירה, שלא ניתן יהיה לחוות באותו האופן, בעוד שנים ספורות.
