בחום של יולי אוגוסט אין כמו סיפורי אצולה אירופית וארמון מהמאה ה-18 כדי להתקרר איתם ולנשום אוויר פסגות אלגנטי. בביקור בשטוטגארט גיליתי שבמרחק קפיצה מהעיר נמצא ארמון לודוויגסבורג, קומפלקס של ארמונות וגנים, שהיה מעונם של הדוכסים והמלכים של וורטמברג. ישר פיניתי חצי יום להתמזגות, שאין בה טיפה אחת של זיעה וגרם אחד של עצבנות ים-תיכונית. כבר מבחוץ, כשקולטים את הארמון הזה עם הגנים שלו, ברור לגמרי שבעלי הבית ידעו לחיות.
הכל התחיל כשהדוכס אברהארד לודוויג ביקר בארמון ורסאי. הוא ראה את הארמון המטורף עם הגנים והנשפים המדהימים שלו ומיד אמר לעצמו “רוצה כזה!”. אחרי שהצבא הצרפתי שרף את מעון הצייד שהיה לו ליד שטוטגארט גם היה לו תירוץ לבנות מעון חדש, אבל הפעם כמו שצריך – ארמון עם מיטב פינפוני הבארוק, מוקף מרחבים של גנים אינסופיים. מה שבטוח, כדי שהאורחים לא יצטרכו לישון על ספה נפתחת בסלון, בנה לו הדוכס ארמון של 450 חדרים. (אגב, בארמון הזה צולמו סצנות מהסרט “בארי לינדן” של סטנלי קיובריק).
סוויטה אחרי סוויטה, אנחנו הולכים בעקבות המדריך שלנו ולאט לאט צפה שגרת יומם של הדוכסים והמלכים שהעבירו את חייהם בארמון לודוויגסבורג.
אין מה לדבר, מסדר הצייד של אברהארד הרוויח בגדול. ארמון התענוגות הזה שפע בילויים ומסיבות בעונת הצייד ובמהלך כל השנה. מאולמות הנשפים, פריטי הריהוט הצרפתי הנהדר, שטיחי הקיר ונברשות הבדולח, אנחנו עוברים לחלקים המעניינים באמת – הצצה אל מה שהתרחש מאחורי הדלתות הסגורות ובמעברים הנסתרים, ששימשו את המשרתים ואת המאהבים של הארמון.
קחו למשל את גרם המדרגות הנסתר שהוביל מחדריו של אברהארד אל חדרה של פילגשו, וילהלמין פון גרבניץ. הקטע הוא שאשתו הדוכסית בכלל לא גרה בארמון לודוויגסבורג אלא בארמון אחר יותר צנוע בשטוטגארט, אז בשביל מה כל הטירחה.
אבל אברהארד הזה, מסתבר, היה ילד טוב ואפילו צנוע לעומת היורש שלו, הדוכס קרל יוג’ין, שהיה נהנתן בלתי נדלה. הוא שידרג את לודוויגסבורג והפך אותו לארמון התענוגות החם של אירופה, עם מסיבות מופעי אופרה, מוסיקה, תיאטרון ואהבהבים ללא הפסקה. קרל זה היה נואף סדרתי ואשתו דווקא כן גרה בארמון ואכלה מרורים קשים. הוא עשה שימוש מאסיבי במעברים הנסתרים האלה, מעדכן אותנו המדריך וחושף עוד דלת סמויה, ועם כולן, עד שאחרי שמונה שנות נישואים אומללים ארזה אשתו המסכנה את המזוודות וחזרה הביתה להורים.
כמה שהארמון הזה יפה ומרתק, הגנים שלו יפים עוד יותר. עיצובים מרהיבים של ערוגות פרחים ושיחים שנראים כמו רקמת תחרה סביב מזרקות יפהפיות, משטחים של פריחות עונתיות, משיחי ורדים בוורוד עז ועד רצועות צהוב-לבן של נרקיסים. יכולתי לשוטט בהם שעות.
כמו באתרים אחרים מהסוג הזה, שמתפרנסים מתיירות, גם בלודוויגסבורג היו חייבים לחדש כדי למשוך מבקרים. אז יצרו שם את “גן האגדות” – גן עם תצוגות מאגדות מפורסמות כמו כיפה אדומה, עוץ לי גוץ לי, שלגיה, עמי ותמי, הנסיך-הצפרדע ועוד. יש שם גם מגדל ואם עומדים למטה וצועקים לרפונזל שתוריד את הצמה שלה, משתלשלת צמה מהמרפסת. קצת קיטשי מידי אבל מלא משפחות עם ילדים.
את החלק הכי מקסים של לודוויגסבורג גיליתי כשנכנסתי לתערוכות שמוצגות בארמון. יש בו מוזיאון לאמנות שהוא חלק מהגלריה הלאומית של שטוטגראט, ואוסף מדהים ביופיו של 800 כלי הקרמיקה והפורצלן של הדוכס קרל יוג’ין.
אבל זה מה שאתן הכי תאהבו, בנות: בארמון נמצא מוזיאון אופנה, שמציג אוסף משגע של 700 פריטי לבוש ואקססוריז מהמאה ה-18 ועד המחצית השניה של המאה ה-20. מרתק לעבור בין הוויטרינות ולראות איך התפתחה האופנה במשך 300 שנה. יש שם הכל – שמלות של נשות האצולה של המאה ה-18, שמלות מהתקופה הויקטוריאנית, הכובעים וסרטי הראש היפהפיים משנות העשרים של המאה הקודמת, קולקציה של קורסטים ומתפיחי ישבן, נעליים, אריגים וריקמות, לבני נשים, וגם הקונסטרוקציות שהמסכנות האלה לבשו כדי לזקוף, להבליט, ולעצב את גופן למותני צרעה, ישבנים בולטים וחזה גאה. ויש גם חליפות מיתולוגיות של שאנל ופריטים של דיור ואיסי מיאקי. מקסים, מקסים, מקסים. להשאיר את הגברים בחוץ, להצטייד באודיו גייד (המצויין) ולהתבשם באופנה לאורך הדורות.
www.schloss-ludwigsburg.de